איסלמיי מאת בלקירב |  Islamey – balakirev

אז מה גורם לבן אדם לקום יום אחד ולנסות לנגן את היצירה הכי קשה שנכתבה אי פעם לפסנתר
(אפשר את זה בקצת יותר דרמטי?)

למי שלא מכיר את היצירה מומלץ לעשות פליי עכשיו,  כי היא אורכת 10 דקות, ולא כל כך קלה לשמיעה, אז תוך כדי שמיעה תוכלו לקרוא את הסיפור (האישי והמרגש עד דמעות שלי) שמאחורי היצירה הכבירה הזו.

אם לצטט את גיל שוחט שדיבר עליה בקונצרט פתוח לקהל בהרצליה בקיץ האחרון:
"זו היצירה הקשה ביותר לפסנתר. אמר את זה סקריאבין [ שלפי וויקיפדיה פצע את ידו כשהתאמן לנגן אותה ], אמר את זה מוריס ראוול, שהוא כתב את היצירות הטכניות הקשות ביותר [ ולפי וויקיפדיה ניסה לכתוב את יצירתו Gaspard de la nuit שתהיה יותר קשה ממנה ]. … זו יצירה שמעטים הפסנתרנים בעולם יכולים לנגן…."

טוב, אז דבר ראשון זה לא מדוייק שהיא הכי קשה ever בעולם כולו, אבל היא בהחלט ב Top 10 .
והיא הכי מוכרת מתוך 10 היצירות הכי קשות ever  (להוציא אולי את gaspard de la nuit , של ראוול שמוכרת יותר ).
דבר שני זה לא ממש מדוייק שמעטים הפסנתרים בעולם שיכולים לנגן, שכן אתם שומעים אותי מנגן אותה ברגעים אלה (אם באמת עקבתם אחרי העצה שלי).
מצד שני אני לא מנגן אותה ברמה של קונצרט. ממש לא. אז אפשר לאמר שאני מצליח "לנגן" אותה בערך, בקושי רב, ועם גזיליון טעויות.

אם כבר פתחנו את זה, אז אני רוצה לדבר קצת על הטעויות. יש גזיליון מהן, ואת חלקן אפשר לשמוע. מי שמכיר אותי יודע שאני די פרפקציוניסט (בהקלטות שלי לפחות) , אבל פה לא הייתה לי ברירה.
היצירה הזו כל כך קשה, שזה הביצוע הכי טוב שיצא לי להקליט, ולכן אני נאלץ להסתפק בו.
חוץ מזה, אם לשפוט מביצועים אחרים של היצירה הזו, רובם גם עושים כל מיני טעויות. אז גם לי מותר! 🙂

איסלמיי יצירה קשה מבחינה טכנית – ברמה כזו שאנשים עלולים לנקוע את היד כאמור…
גם מבחינת קריאת התווים –  יש מעברי סולמות כל רגע ואילו סולמות אקזוטיים ביותר – שזה כמו לקרוא סיפור שלם עם שגיאות כתיב – בשופ טצליכו לאבין אט מה שקטוב, עבל זא ייכח לחם מלעעעעע זמןןןןןןן.
וגם מבחינת האורך שלה – סביב 8-10 דקות מלאות קשיים טכניים.
אני למשל חיפשתי כמה גרסאות של היצירה עם איצבועים שונים (הכוונה לאיזה אצבע אמורה להקיש על איזה קליד) כי לא רציתי להשלים עם ההצעות לאיצבועים שראיתי, זה נראה לי לא הגיוני בעליל. (ונאלצתי להשלים עם זה מאוחר יותר בלית ברירה.. ). ממש אקרובטיקה לאצבעות.

איסלמיי היא היצירה היחידה שניגנתי מהתחלה עד הסוף והרגשתי שהיא שולטת בי כל הדרך.
למה אני מתכוון?
בדרך כלל (יותר נכון תמיד, חוץ מהפעם הזו) אחרי שאני מנגן יצירה הרבה זמן (ובע"פ כמובן) אני מצליח להשתלט עליה.
זה בערך כמו נסיעה באוטו. דמיינו שאתם נוסעים כל יום לאותו מקום ואתם כבר מורגלים בדרך ונוסעים על אוטומט. אז יש לכם זמן להסתכל בפלאפון ולשלוח הודעות (לא באמת! אסור!) . בקיצור אתם לא צריכים להשקיע בזה יותר מדי אנרגיה כי אתם מכירים את הדרך.
אותו דבר עם יצירה בפסנתר – אחרי שניגנתי אותה מאות פעמים (עבדתי עליה כמעט שנה!) , הידיים שלי מנגנות על אוטומט (ז"א הן יודעות איפה הן צריכות להיות בעוד רגע), ואני צריך רק לפקח מלמעלה. בלפקח אני מתכוון לא סתם ללחוץ על הקלידים, אלא איך להוציא צליל יפה יותר, איך לחבר בין הצלילים השונים, ומה בא לי היום – קצת יותר קופצני? יותר מהיר? יותר איטי? עצוב? שמח?

כשאני מנגן את איסלמיי אין לי את הפריווילגיה הזו. היו לי מאבקים עם קטעים מסויימים שלא הייתה לי אפשרות בחירה איך לנגן, אלא רק להיאבק ולנסות להצליח לנגן את התווים הנכונים.
אפשר לראות את ההבדלים בנגינה שלי כשעוברים לחלק הרגוע יותר באמצע היצירה, שם יש לי הרבה יותר שליטה ביצירה.

עוד משהו שחסר לי זה פסנתר כנף. כי עניין השליטה והצליל שאפשר להוציא תלוי גם בסוג הפסנתר, ויצירה כזו דורשת משהו קצת יותר רציני ממה שיש לי (למרות שאני מאוד אוהב את הפסנתר שלי ואפשר לנגן בו כמעט הכל)

מאבק נוסף היה לי כשהקלטתי את היצירה. מאוד קשה לי להתרכז בנגינה כשאני מקליט, כי אז אני כביכול מנגן לאחרים, וזה מוציא אותי מריכוז. לכן גם אני לא מופיע. .
בביצוע הזה אני יוצא מריכוז מספר פעמים. במיוחד בסוף שם אני כבר במצב של "שיט!!! יצא לי ממש טוב!!! אההה!! אני מת לסיים את זה!! חייב להתרכז!! חייב להתרכז!! " ואז כמובן איבדתי ריכוז לחלוטין, והידיים יצאו ממצב האוטומט והפיקוח לכאוס של רבע שנייה.

הגיע הזמן לחזור לשאלה הראשונה.
מה גרם לי לקום יום אחד ולנסות לנגן את היצירה הכי קשה שנכתבה לפסנתר סולו?

התשובה היא שזה לא התחיל יום אחד. אלא לפני 15 שנה, כשהייתי בתיכון, וחברי הטוב קובי סוויסה, הכיר לי את היצירה, ואמר "אי אפשר לנגן את זה" . כנראה זה היה מה שהדליק אותי. (תודה קובי!)
זו לא הייתה היצירה הראשונה שהוא אמר עליה  "אי אפשר לנגן את זה".
על הקמפנלה של ליסט, הוא אמר אותו דבר, ואותה כן ניגנתי אז.
את איסלמיי ניסיתי לנגן, אבל נתקעתי באיזשהו שלב. (האמת שאני יודע בדיוק איפה. – בריצות המטורפות בדקה 5:01) ואז הפסקתי לנגן אותה. אין לי מושג מה גרם לי להיזכר בה פתאום ולנסות שוב.
אולי זה היה כי ניגנתי שנה קודם לכן את ondine,  החלק הראשון של  gaspard de la nuit המטורף של ראוול, ואמרתי לעצמי שיש סיכוי שאצליח הפעם לנגן גם את איסלמיי.

כנראה ככה זה. אם יש מספיק רצון, הכל אפשרי.
תודה לך קובי, על זה שגם בלי להתכוון, דחפת אותי קדימה בכל הנוגע לנגינה שלי.  אני מקדיש את הביצוע הזה לך. ואינעל ראבאק שלא תעז להגיד לי על עוד משהו שאי אפשר לנגן אותו.
(וכן, אני יודע שאי אפשר לנגן את רח' 3)

 

סתם קטעים:

הקטע שהיה לי הכי קשה לביצוע: דקה 2:12. והמקביל שלו בדקה 7:46. –   יש תו אחד ששתי הידיים צריכות לנגן. בד"כ הפסנתרן בוחר איזו יד תנגן אותו כי זה מטופש ללחוץ על אותו קליד בשתי הידיים, אבל פה אני עושה בדיוק את זה, כי אחרת זה מפריע לזרימה לתו הבא שכל יד צריכה לנגן.

הקטע הכי כייפי לנגן : דקה 8:17 – פאסאז' וגליסנדו באוקטבות ביד ימין – כי זה קל (יש לי פסנתר עם קלידים רכים) ונותן את האפקט הבומבסטי הרצוי.

אה רגע, יש עוד קטע הכי קשה לביצוע – כמעט כל ההתחלה של היצירה. אין לי פרקינסון ולנגן את אותם תווים בחזרה כזו זה לא קל בכלל..

הקטע שהכי מרגש אותי: דקה 6:38 – עד 7:12 – העוצמה המתפרצת שם.. פשוט עושה לי צמרמורת כל פעם שאני מנגן את זה.

הקטע שהכי בלתי אפשרי לנגינה: טוב פשוט תאמינו לי שיש קטע של 2 תיבות סה"כ שכל יד מנגנת 2-3 תווים בו זמנית בקונסטלציה לא אפשרית מבחינת האצבעות…

 

ביצועים של איסלמיי למי שאהב:

ברזובסקי – גירסה עם תווים למעקב. לנסות להבין את הטירוף טיפה יותר טוב.

הורוביץ – (הקלטה מ 1950 , רק קול) שמנגן גירסה מקוצרת של איסלמיי בפחות מ7 דקות, אפשר לשמוע בבירור איך הוא שולט ביצירה כולה בקלילות מהשנייה הראשונה.

מאסטר קלאס של לנג לנג. זה ממש הארדקור אבל גם משעשע ..
("!maybe more legato than machine guns"…..  “now its machine guns!” )
כל מה שהוא מבקש מהפסנתרן שם זה בדיוק עניין השליטה – איך להוציא צלילים כפי שהוא רוצה  .

מקווה שנהנתם!

 

מודעות פרסומת