בביצוע של מוסיקה קלאסית, איזה מקום יש למבצע?

לכאורה הכל כתוב בתווים:
הקצב, הדינמיקה (עוצמת הצליל),דברים טכניים בנוגע לביצוע עצמו כמו סטקטו, לגטו, מתי למהר ומתי להאט. איך לנגן עם הקשת ולפעמים אפילו גם איך לנשוף.

אז מה נשאר למבצע? האם כל הביצועים אותו דבר? כמובן שלא.


התשובה היא שיש עוד הרבה דברים שהמבצע יכול לבחור לעצמו ולשנות כך שהיצירה תהיה שונה לחלוטין.
הנה דוגמא (קיצונית לחלוטין) לכך שלמרות שהיצירה אותה יצירה והתווים אותם תווים , היא נשמעת שונה לחלוטין. זאת כי השינוי הוא בקול אותו בחרתי להשמיע למאזין.
מה הכוונה איזה קול? ביצירות קלאסיות יש בדרך כלל יותר מקו (=קול) מלודי אחד (יותר ממנגינה אחת)

ביצירה שלהלן, הפרלוד המפורסם בדו דיאז מינור של רחמנינוב, יש שני קווים מלודיים.
הראשון הוא המנגינה בבאס,  והשני הוא המנגינה בסופרן. שניהם כאילו מדברים אחד עם השני. והם אף פעם לא מושמעים ביחד.

הנה היצירה בביצוע ״רגיל״ :

 

חוץ משני הקווים הללו יש קו שלישי נסתר (הטנור), שלא שומעים אותו באף ביצוע. פשוט כי זו לא הייתה כוונת המלחין. אני בחרתי לצאת מהכלל וללכת נגד רצון המלחין.

עוד החלטה שעשיתי בביצוע הזה, שאינה מחוייבת המציאות, היא למזג את המנגינה של הטנור עם המנגינה בבאס. ניתן לשמוע זאת בבירור בסוף היצירה. (אך גם בתחילתה).
אני מדגיש שוב, שבעצם לא שיניתי  (*כמעט) אף תו ביצירה ופשוט בחרתי להדגיש את הקול הנסתר (הטנור)

 

האזנה נעימה!

*רק מי שמכיר את היצירה על בוריה ויש לו שמיעה מצויינת ידע איפה אני "מרמה". אבל זה ממש בקטנה ולא משנה את התמונה הכוללת.

וקוריוז קטן לסיום – rachmaninnoff big hands

מודעות פרסומת